סיפורה של סבתא ג’מילה, פקיעין

את רוב שנות ילדותי ונעוריי עשיתי בשדה. עסקתי בכל מה שהטילו עליי ההורים.

מעולם לא העליתי על דעתי להתפנק, לברור עבודות. כל המטלות היו מובנות מאליהן.

בחורף עשיתי חריש עם חמורים, ואחר-כך באה זריעת חומוס, חיטה , כרסנה , שעורה (מזון לחמורים) ועדשים, הכל לשימוש הבית. משק סגור המספק את צרכיו.

בעת החריש, היו הילדים והנשים משלימים את עבודת החריש של החמור, במקומות שאליהם לא יכול להגיע. היינו חורשים רגב-רגב במכושים, מנצלים כל פיסת אדמה פנויה. באביב היינו מנכשים את העשב שבין שיבולי החיטה.

בלילות הקיץ לא פעם נשארנו ללון בשדה, להשכים קום ללקט עדשים בזמן הטל, לפני שיתפרקו מחום היום. אמא הכינה לי מזרן מסמרטוטים. הייתי ישנה היטב, אלמלא הפחד הנוראי שלי מנחשים. כשהבחנתי בסימני הזחילה של הנחש בקרקע החרושה, הייתי מנתרת בבהלה לעברו של אבא וזועקת: עבר נחש ליד הראש שלי! אבא היה אדם דתי.

הוא לא התרגש.

“בתי,” אמר לי, “הנחש לא מכיש את מי שהוא רוצה, אלוהים שולח אותו. אם אלוהים רוצה, הוא יבחר להכיש אותך גם מתוך עשרים איש. אם אינו רוצה, הוא יעבור לידך ולא יעשה לך דבר.”

יום אחד טיפסתי על עץ התאנה ומילאתי סלסלה גדושה בתאנים. התחלתי לרדת מן העץ ופתאום אני מבחינה, ממש מתחת לעץ, ברשרוש מוזר. ואכן, לרגלי העץ ראיתי נחש שחור עבה, בפיו עכבר מפרפר, מנסה להשתחרר מאחיזת הנחש ואינו מצליח. נתקפתי פחד מוות, רוצה לצעוק, אך לא יכולה לצעוק, והנחש מזדקר לעברי, כאילו מסמן את הטרף הבא שלו. השלכתי את סלסלת התאנים למטה, והתחלתי לטפס במהירות אל צדו השני של העץ, חוששת שמא הנחש בעקבותיי. קפצתי בבהלה מן העץ וברחתי כל עוד נפשי בי.

בנפילה נפרקה כתפי וסבלתי מכאבים עזים. כך פגע בי הנחש בלא שהיה לידי. כך רצה אלוהים.

אני יודעת שנחש שחור אינו ארסי. הוא לא מכיש, אבל יכול להתפתל סביבך ולחנוק אותך. אני מעדיפה למות מהכשה ולא מחניקה, לא כדאי.

עד היום אני פוחדת מנחשים. אפילו בנחש מפלסטיק אני לא נוגעת.