סיפורה של ד”ר גוטיה פיש, ניצולת שואה

אני סטאסיה - ד"ר גוטיה פיש“תמות נפשי עם פלישתים,” לחשתי לעצמי בעברית, והתפללתי שעכשיו-עכשיו, בזה הרגע, ייפול פגז על הבית, והוא יקרוס תחתיו, על הרשעים היושבים בו, ועלי. זה מה שעשה לי טוב באותו לילה.

קרני שמש רפות בקעו דרך האשנב שמעלי, והחלו להאיר את הצינוק, ואת הקירות עם הטיח המתקלף..

התרוממתי לאט, נאנחת מכאבים, מנסה לחלץ עצמות. התא היה ריק לחלוטין, פרט למיטה עם רצועות המתכת, כמה סחבות, —ואני.

הושטתי יד רועדת וגיששתי על אדן האשנב שמעלי, ונתקלתי בערימה של קלפים שהיו פזורים שם.

מישהו מן הדיירים הקודמים השאיר שם את הקלפים, ואיש לא טרח לקחת אותם.

מניתי 12 קלפים דהויים. בקושי היה אפשר להבחין בין קלף לקלף, ולזהות את פניו. ביקשתי למצוא בהם סימנים. הינחתי אותם, מוסתרים, בערימה על הריצפה. עכשיו פתחתי בדו-שיח מוזר עם עצמי.

אמרתי: הקלף הראשון שאשלוף יחרוץ את גורלי. קלף שחור פירושו צרות צרורות, קלף אדום—תקווה. קלף שחור, לא נורא, הרי בין כה וכה המצב הוא שחור. אבל אם יהיה אדום, זה יחזק אותי, יהיה לי טוב עם זה אבל, אמרתי, יהא אשר יהא הקלף שיעלה בגורל , לא אפתח את פי. לא אסגיר אף אחד—גם אם יהרגו אותי.

הפניתי מבט לאחור, חוששת להביט בקלפים המונחים לפני, הקלפים שיחרצו את גורלי.

ואז הושטתי זרוע ארוכה, מהססת, לעבר ערימת הקלפים ומשכתי אחד מהם.

אמונה טפלה? ודאי שהיתה זו אמונה טפלה, אבל ברגעים אלה, במה כבר אפשר להאמין. עד היום אני נאחזת באמונות טפלות, כאשר אני נקלעת למצוקה.

עיני היו עצומות. אחזתי בקלף הגורלי, ולאט לאט פקחתי את עיני, כמבקשת לדחוק את הקץ: עשיריית מעויינים—אדומים!

הייתי מאושרת.

הרגשתי איזה חיוך פנימי, אושר פנימי. באלוהים לא האמנתי אבל בקלפים כן.

אחר הצהריים הובילו אותי שוב לקומה השלישית. החוקר שוב לבש את ארשת הזעם, כאילו הוא מנסה לרסן את עצמו שלא יאבד שליטה. הוא נתן בי שוב את מבטו הנוקב, מבקש לשבור אותי בעיניו. הוא לא אמר דבר, רק ישב, עיניו נעוצות בי, מקרינות רוע. חששתי שזה הסוף.