מזיכרונות אלברט פפושדו

באותם ימים היתה קאהיר עיר יפה, אריסטוקרטית, עיר של בתי קפה ומסעדות, בתי קולנוע—סמירו, מטרו, דיאנה, מיאמי, סטודיו, מסר, קאירו פאלאס, ריבולי—ומועדוני ריקודים. כבר בגיל עשר הייתי יוצא לרקוד. נראיתי מבוגר מגילי, ודלתות המועדונים היו פתוחות בפניי. היינו רוקדים בסולט, גרופי, חילמיה פאלאס ואל-אמריקן, וצופים בעיניים עורגות ברקדניות הבטן באום-באבה. היה לי כסף, היה לי הכל, כל החברים שלי היו בני עשירים. חגיגת בר המצווה שלי נמשכה שלושה לילות, לילה למשפחה, לילה לשכנים ולילה לחברים שלי, ובהם מוסלמים רבים. העולם היה שלנו. מצרים היתה שלנו, ואנחנו היינו חלק בלתי-נפרד ממצרים. באותה תקופה מנתה מצרים בין שישה לשמונה מיליון תושבים. בקאהיר התגוררו כשמונה מאות אלף, ובהם בין שמונים למאה אלף יהודים.

שמרנו על יהדותנו במידה ראויה. גאים, אך לא קנאים לדתנו, שומרי מסורת סלקטיביים. אמא לא היתה דתייה, אבל האמינה באלוהים. לא הדלקנו נרות בשבת, אבל הקפדנו להדליק נרות חנוכה. עד שהייתי לבר- מצווה הייתי הולך לבית הכנסת כל יום שישי. אם אבא לא הלך, הלכתי לבד. אבא היה מנכבדי העדה, ידוע בתרומותיו לארץ-ישראל ולקרן הקיימת. כאשר בשנת ארבעים ושמונה החלו יהודים לעזוב, אבא תרם למימון כרטיסי הנסיעה שלהם.

יהדותנו לא הפריעה לנו. אדרבא. היינו גאים ביהדותנו, להיות יהודי היתה זכות. עד שנת 1946 ספורטאי מכבי היו יוצאים למצעדים ברחובות קאהיר ובראשם הדגל כחול-לבן.

שוק הבדים בשכונת אל-חמזאווי היה בשליטת יהודים, אף שהכל לבשו חזות מצרית, לבושים בקופטאן, ותרבושים לראשיהם. על החנויות התנוססו שמות ערביים, שלמה היה סולימאן, דוד היה לדאוד, אברהם לאיבראהים. סבי נקרא לו איבראהים אל-אליילה.

כל העסקים התנהלו לא בצ’קים, לא בשטרות אלא בתקיעת כף ובאמירת “מזל וברכה”. מסכן, מסכן, מסכן מי שינסה להתחכם ולהתכחש להתחייבותו. סוחר כזה היה צפוי לחרם קיבוצי. ואולם, אם מישהו ירד מנכסיו שלא באשמתו היו נושיו מוחלים לו על חובותיו. היו באים ואומרים לו: כשם שהרווחנו אצלך בעבר, כך תחזיר לנו את חובך כאשר ירווח לך.

גם בשוק הזהב בחאן אל-חלילי, רוב הצורפים היו יהודים. אמא היתה קונה הרבה זהב, מתהדרת בתכשיטיה, ומחזירה כעבור חודשים תכשיטים שלא חפצה בהם עוד. כשביקשו הצורפים לדבר ביניהם כך שהלקוחות לא יבינו, היו מדברים ביניהם עברית. עד היום רבים מן הצורפים הערבים משתמשים בעברית, שכן זו דרכם לשמור על “ביטחון שדה” בשוק.

יכולת למצוא יהודים בכל רבדי החברה המצרית. מנהלי בנקים היו יהודים, מנהלי שגרירויות היו יהודים, יהודים איישו משרות בכירות בממשלה. בת-לווייתה הקבועה של המלכה, המאדאם דה קומפאני, היתה יהודייה בשם מאדאם קטאווי. יהודים היו הבעלים של בתי הכלבו הגדולים כסיקורל, (חנות ששירתה, בין השאר, את בני משפחת המלוכה) והאחים שמלה. היהודים היו התורמים הגדולים למוסדות צדקה, כבתי-חולים, הסהר האדום, בתי יתומים וגיוס בגדים לילדים נזקקים. מאדאם מוסטפא עלי באשא היתה מספרת שכאשר היתה הולכת לשרי הממשלה להתרימם למען בתי-חולים, היתה הנשמה יוצאת עד שהוציאה מהם תרומה. התורם היהודי, לעומת זאת, כך סיפרה, היה נותן צ’ק פתוח ואומר: תרשמי איזה סכום שאת רוצה.